|
יום הולדת עם ה"הבשר הכי בן זונה בעיר"
או במילים אחרות - מחניודה!
אז יש לי יום הולדת היום. ממש היום. רחמי על אימי ז"ל שבחום הלוהט של אמצע אוגוסט, בלי מזגן ולעניות דעתי אפילו בלי מאוורר תקרה הביאה אותי עד הלום...כך חלפו להן השנים, מזגנים הפכו לחלק בלתי נפרד מהדי אנ איי הישראלי ואני הגעתי לגיל שאפשר להתחיל להפסיק להגיד אותו בראש חוצות..
אז כה, עם רהורי חום יולי אוגוסט קלים, טיפות חשבון נפש, והרבה יותר מהן אגלי זיעה, שמנו פעמינו לעיר הקודש בינות הפקקים של כביש 1.
עוד אתמול, הרמנו טלפון בדחילו ורחימו. זקני השבט התריעו כי למסעדה הזו צריך להזמין מקום הרבה זמן מראש. אבל ואולי לכבוד יום ההולדת, התמזל מזלי (וזה אירוע די נדיר במקומותינו...) ואותרו עבורנו שני מקומות פנויים. ליד הבר. בדיוק בשעה 12.30. "יש לכם זמן עד השעה 14.00 בלבד" בישרה הבחורה האדיבה מהצד השני.
הכלה – מסעדת מחניודה, שכשמה כן היא שוכנת לצד המחנה ברח' בית יעקב. מחניודה, מוכרת בעיקר בזכות השף הירושלמי המבריק והקריאטיבי שלה אסף גרניט, ושני שותפיו המבריקים והירושלמים לא פחות יוסי אלעד ואורי נבון. רבים וטובים עולים אליה לרגל. כל סלברטאי תל אביב כבר טעמו אי אילו פעמים מהפולנטה הנהדרת ומהבמיה "כמו אצל מעוז בבסטה". ואם הם ...אז למה לא אני? בכל זאת...יום הולדת...(ולא – המסעדה לא פלצנית בכלל. (גם המחירים לא...) אתם יכולים להירגע.)
אז נסענו. פקקים אין סוף בחום הירושלמי הלוהט, (מי אמר פעם "אויר הרים צלול כיין"?) בתוך הסמטאות הבלתי אפשריים, ברחובות ההרריים. והנה היא שם. יפה ומיוחדת "מחניודה".
|
ב-12.30 בדיוק נפתחו הדלתות. טבחים לבושי סינר שחור ועליו מוטבע בצהוב השם "מחניודה" הסתובבו עם צרורות פטרוזיליה טריה. הכנות אחרונות. אותנו הושיבו ליד הבר. תוך רגע וחצי לערך המסעדה התמלאה בהמון סואן. מוסיקה רועשת. והנה המופע מתחיל!. במטבח הפתוח שלפנינו רקדו, שרו וקצצו פטרוזיליה 6 טבחים לפחות ואחד אסף בראשם. צורחים, שרים, חותכים. הרמוניה מופלאה של צוות שמאוד אוהב לעשות את מה שהוא עושה ורצוי ביחד. " 10, 9, 8, 7, " החל בספירה לאחור טבח מתולתל וכולם צורחים אחריו "6, 5, 4,3, 2, 1 חמשוקה!!!" . מנות כדוגמת "כבד עוף על הפירה הטוב בעולם" או "אנטריקוט לתוך הפרצוף שלכם – פירה וצי'מצורי" או "הבשר הכי בן זונה בעיר , עם סלט ופירה" קדמו את פנינו.
אנחנו שקענו בתוך התפריט היומי שבראשו תאריך יום הולדתי "יום שני 16 לאוגוסט צהרים טובים לך לכולם! תפוחים כן! תפוחים לא! תפוחים אולי!" ...כן, כן. מחניודה, מתהדרת בתפריט יומי משתנה, בהתאם לפרודוקטים שהשוק שבצידה מייצר. טריות שם המשחק. ועם שם כזה, מי אנחנו שנתנגד?...
עוד מתגאה מחניודה, בקריאטיביות הפרקטית שלה. למה להשתמש בצלחות אם לא חייבים?. את הלחם מגישים בתוך שקית נייר. המלח מוגש בתוך קופסת קרטון, יש מנות שמגישים בתוך מתקן של פיתות. סירי ברזל, מחבתות – רק לא צלחת שגרתית עגולה ומשעממת. אסף גרניט מחק את המילה שעמום מהלקסיקון הקולינרי שלו.
למנה ראשונה הזמנו פולנטה רכה שלוותה באספרגוס, ראגו, פטריות ויס ופרמזן. כל הטוב הזה (40 ₪) הוגש לשולחן בתוך צנצנת זכוכית אטומה (כמו של חמוצים של פעם) והריח...אחחח הריח של הפרמזן, עם הפולנטה והגבינה....נהדר...התענגנו על כל פירור.(ולא היו הרבה...)
למנה העיקרית הזמנו קרניבורים גאים שכמונו ולאחר התלבטות קשה עם הברמנית החביבה "סינטה שמנמנה וטעימה עם תפו"א קונפי ברוטב יין אדום" (111 ש"ח) ו"נתח קצבים, פולנטה ומח עצם" (82 ₪). טעם הפולנטה המדהים מהמנה הראשונה החל להתמוסס לאיטו עם בוא הנגיסות הראשונות של הבשר. רך. טוב. עשוי כמו שצריך. אבל....עלינו עד ירושלים בחום הגדול, חיפשנו שעה חניה, עלינו ברגל את העליה ואחר כך התיישבנו צפופים, צפופים ליד הבר...יכולתם קצת יותר לא?...הבשר היה טוב, אך לא מדהים, לא כזה שהרגשנו שעשינו מאמץ שווה. אנחנו קרניבורים! הזהרנו אתכם! מחזור הדם שלנו ספג אי אילו נתחי בשר בחייו. נגסנו, אכלנו, חיסלנו הכל . הצלחת המרובעת התרוקנה לחלוטין, אבל....כבר אכלנו טובים מהם בלי מסע מפרך ומקדים של 3 שעות....
אז מה היה לנו שם? . מחניודה, היא מסעדה מיוחדת, עם צוות מיוחד והווי ירושלמי מיוחד עוד יותר. המוסיקה, המטבח הפתוח, האינטראקציה המושלמת בין הצוות והחגיגה שמסביב הם סוג של אירוע באמת יוצא דופן. לגבי האוכל? כן. האוכל טוב. הפטרוזיליה רק נקטפה מהשדה. הראש ירושלמי, הקריאטיביות במיטבה. הפלצנות נותרה אי שם הרחק בתל אביב...הבשר מובחר.אבל....כבר טעמנו טובים ממנו.
מה עוד יש במחניודה? את שוק מחנה יהודה הצמוד כמובן!!!!. אחר כך, על כוס רוזטה ירושלמית צוננת, טיילנו בין הדוכנים בעיניים בוערות ולב מקנא. מתי ראיתם לאחרונה אבטיח אדום, אדום? או אפרסק שנראה כמו ציור?....כל עוד נסתפק בפירות של הסופר – שוק מחנה יהודה יראה לנו תמיד כחזון אחרית הימים.....
ביקורת בקפה דה מרקר
|
|
|
|
פאוזה - מלון בוטיק גלילי
עלי שלכת מרהיבים ביופיים קדמו את פנינו וגינת ירק שכאילו נשלפה מפרוספקט גננות באנגליה. אחר-כך הכל כבר נשכח והפקקים של איילון נותרו זיכרון עמום ולא משמעותי, אפילו הג'יפיאס שלי סופסופ נשם לרווחה. שקט. קסם.
קוראים לו "פאוזה" והוא מלון בוטיק גלילי במושב שאר ישוב.
אביגדור ועינת רותם, הם זוג מיוחד במינו. וכשאני אומרת - מיוחד - אני מתכוונת לכל הקשת מקש במקלדת באופן פרטני, ספציפי ואינדיבידואלי.
אביגדור הגיע מתל-אביב, עינת גדלה בשבילי קיבוץ הגושרים, ויחד לפני כ-6 שנים הם הגשימו חלום וקנו את משק 63 בשאר ישוב. אחר כך הם שיפצו, בנו, גידרו, חלמו, שתלו ובעיקר הקימו קונספט שאי אפשר להשוות אותו לשום דבר אחר.
אביגדור אוהב לבשל, ולא רק שהוא אוהב לבשל, אלא שהוא מבשל! ויודע את העבודה. הוא חי את האוכל, נושם אותו, שותל אותו בגינת הירק האנגלית שלו, מדבר אליו, מייבא אותו משווקי חו"ל, חולם עליו ובדו-שיח מרהיב של שף- תשוקה -וחומרי גלם משובחים יוצר יצירות אמנות אמיתיות.
עינת רעייתו, אוהבת לארח. היא יושבת עם האורחים, משוחחת, מחייכת, מתעניינת, מקשיבה, אוהבת, מרגיעה, ומלווה את האירוח בגוון קיבוצניקי, נטול פוזה, תמים ונדיר....
לפאוזה מגיעים אנשים שאוהבים לאכול, אוהבים שקט מחד ותשוקה מאידך, ואוהבים להרגיש חו"ל אמיתי במרחבי הנוף המדהים של הגליל.
סופ"ש בפאוזה, הוא חלום שאי אפשר לתארו במילים, צריך לטעום אותו, לשתות אותו כיין המובחר שמוגש שם ביד חופשית ונדיבה...
הקסם, מתחיל בערב. אז, מתוך ביתניו הכפריים של המלון, יוצאים ובאים זוגות, זוגות, אל הלובי הביתי של אביגדור ועינת. כ-10 זוגות מצאנו עצמנו, מסבים אל שולחן עץ מרובע וגדול מימדים, ערוך באלגנטיות. את המבוכה ההתחלתית, מוססה עינת בקלילות. יין, מנות ראשונות, ואז נכנס אביגדור, סינר שף לבן למותניו, עגלת ברזל גדולה גדושת צלחות לצידו, וההצגה הכי טובה בעיר מתחילה.
ארוחת גורמה יוצאת דופן בטעמיה, ממלאה את השולחן, קרפצ'יו סלק, אוסובוקו, ריזוטו פירות ים, ועוד כהנה וכהנה מטעמים מעשה ידיו של אביגדור מציפים את השולחן המרובע, ובלוטות הטעם מתענגות מכל נגיסה בפלא. בין לבין, יין אדום ומשובח ושיחות אל תוך הלילה עם הזוגות האחרים ועם אביגדור ועינת. ואין פקקים, ואין איילון, ואין אינטרנט, ואין דוחות חניה. יש רק שקט גלילי, מרגוע לגוף ולנפש, אוכל מופלא ואוירה שאפילו אנשי המילים הכתובות יתקשו לציירה.
|
אביגדור ועינת רותם - פאוזה במושב שאר ישוב
וכך סופ"ש שלם של ארוחות גורמה. ארוחות בוקר, ארוחות ערב. טקסי יין, מנות ראשונות, אביגדור, עינת, עלי שלכת צבעוניים, ג'קוזי תחת כיפת השמיים, חדרים מפנקים ונוף גלילי.
הארוחות בפאוזה, מתבססות על פילוסופיית עמותת Slow Food , עמותה בינלאומית שאביגדור הוא בין מקימיה בארץ. אוכל טרי, מובחר, שימוש במוצרים מקומיים, הארוחה כאירוע חברתי.
"פאוזה" ללא ספק מהווה פנינה גלילית משובחת, של זוג שחלמו, הגשימו ובנו קונספט אירוח, שלא בכדי אורחיו מגיעים שוב ושוב להתמכר מטעמיו.
פאוזה
|
|
טרום בכורה-
"קולנוע אמריקאי "
להקת המחול נדין בומר, ביצירה חדשה וייחודית - קומדיית מצבים תיאטרלית בקולנוע
מי שחווה את יצירתה הקודמת של הכוריאוגרפית המחוננת נדין בומר "מנימיישן", בודאי ייהנה מהיצירה החדשה שמעלה הלהקה בימים אילו "קולנוע אמריקאי". בדרכה הייחודית, היצירתית ויוצאת הדופן של נדין, מעצבת נדין את הדמויות בקומדיית מצבים תיאטרלית במחול המתארת צפייה בסרט קולנוע המוקרן בשתי הצגות.
בהצגה הראשונה פוקדות את הקולנוע בובות המציגות את חוויית הצפייה בסרט מנקודת מבטו של מפעיל הבובות, ובשניה מגיעים לסרט אנשים בדמותן של הבובות ומהווים תרגום לדמות הבובה. כל זאת במקצב, זוויות ושפת תנועה הייחודיים ללהקה.
בימוי וכוריאוגרפיה: נדין בומר רקדנים: ספיר ספריאל, דניאל רויזמן, יעל שקד, גליה כהן, מאור שירי עיצוב תפאורה: נדין בומר עיצוב תאורה: שי יהודאי עיצוב תלבושות: אפרת ערבות עיצוב פאות: זהבי פאות אורך היצירה: כ- 60 דקות .
|
מתוך "קולנוע אמריקאי"
הלהקה:
"להקת נדין בומר", הינה להקה ייחודית בתרבות הישראלית המתאפיינת באמירת מחול בלתי שגרתית. שפת המחול החדשנית של הלהקה כוללת פנים וגוף ויוצרת דיאלוג ישיר ואישי עם הקהל.
רקדניות הלהקה בעלות נוכחות בימתית, רמה טכנית וירטואוזית ואקספרסיביות גבוהה. מדי שנה מעלה הלהקה בארץ יצירות חדשות של הכוריאוגרפית ומנהלת אומנותית של הלהקה נדין בומר וכוריאוגרפים אורחים.
הלהקה גורפת פרסים רבים בתחרויות מחול בינלאומיות בחו"ל, מוזמנת להופעות בחו"ל וזוכה לביקורות ושבחים בארץ ובעולם.
|
|
סרט
גראן טורינו
דרמה
שחקנים: קלינט איסטווד, בי ואנג, אהני הר, כריסטופר קארלי, בריאן היילי, גון קרל לינץ
גראן טורינו הוא סרט צנוע במובן ההוליוודי של המילה, אולי בגלל זה הצלחתו המרשימה הפתיעה את ההוליוודים הרגילים לסרטים עתירי פעלולים וממון. תסריט פשוט, סיפור פשוט, ולמרות זאת ואולי דוקא בגלל, גראן טורינו הופך להיות הדובדבן שבקצפת, האיכות שבהוליווד, הנס שבכתר.
קלינט איסטווד כוולט קוואלסקי הזקן הנרגן, שחי בשכונה שכבר ידעה ימים טובים יותר. הוא רק רוצה שיעזבו אותו בשקט, אך שכניו מלוכסני העיניים הופכים את חייו בתחילה במובן המבלבל של העניין ואחר כך במובן העמוק. כל כך עמוק. גראן טורינו, הוא סרט עמוק, מרגש, נוגע, משוחק להפליא על ידי קבוצת שחקנים אנונימיים ובראשם האחד והיחיד – קלינט.
איסטווד, מוכיח בגראן טורינו שקלינט יש ועדיין רק אחד. במשחק מופלא, רגיש, המוכיח למעלה מכל ספק שקלינט הוא כבר מזמן לא קאוובוי קשוח, אלא שחקן אופי מופלא, המשתמש במימיקה ייחודית ובמשחק אותנטי שלעיתים לא זקוק למילים, רק מבט בעיניו הקלינטיות והכל ברור.
גראן טורינו, מדבר על אמריקה. אמריקה שמחוץ למנהטן, לוושינגטון או אל-איי. אמריקה הקטנה, זו שכבר לא ממש מתייחסת לגיבורי מלחמה ורחובותיה מתמלאים במהגרים. זו שאלימות ברחובות הפכה לסטנדרט במקומות מסויימים ושכנים הם לא ממש אלו מ"שכנים, שכנים".
גראן טורינו, מספר על אמריקה מהזוית האחרת, הפער בין דור האמריקאים השבע לבין דור ההורים החבוט והשמרן, בין אלו שנולדו בה לבין אלו שהגרו אליה, בין העוני לבין העושר, בין החלומות לבין אי הגשמתם.
לכו לכם לגראן טורינו, ושכחו לרגע את קלינט מהמערבונים, הוא יוכיח לכם שגם ממרום גילו הוא עדיין אחד ויחיד.
סרט
ההחלפה
במאי-קלינט איסטווד
כשנכנסתי לפאתי אולם הקולנוע, מדשדשת בחושך אחר הכיסא, לא ציפיתי לגדולות. אנג'לינה גו'לי, שפתיים, הרבה שפתיים, ומה כבר יכול לקרות?
אבל כשהתחיל הסרט, אותו ביים לא אחר מאשר קלינט איסטווד, נשאבתי לתוכו.
תסריט שמבוסס על סיפור הזוי ואמיתי, בקיץ 1928, חמישה חודשים לאחר שוולטר, בנה בן ה-9 של אנג'לינה , נעלם , עומדת ג'ולי על רציף הרכבת בלוס אנג'לס וממתינה לשובו . עיתונאים נדחפים לצידה על הרציף ונציגי המשטרה הגאים על פתרון התעלומה מנצחים על המקהלה. ואז דלת הקרון נפתחת וממנו יורד ילד. חמוד. חביב. אך לא וולטר שנעלם. אנג'לינה מוחה "זה לא הבן שלי" , אך כל מחאותיה לא עוזרות. המשטרה רוצה לסגור את התיק ומנסה להשתיק את השפתיים של הוליווד בכל דרך, כולל אשפוז כפוי במחלקה סגורה. צעקותיה "זה לא הבן שלי " מהדהדות לאורך כל הסרט, צעקות, מחאות, מלחמות של אישה אחת ושפתיים כנגד כל הממסד והמשטרה המושחתת.
הסיפור ההזוי ממשיך לכיוון עוד יותר הזוי ואלמלא ידעתי שזה מבוסס על סיפור אמיתי, הייתי חושבת שהתסריטאי קצת לוקה בנפשו או לפחות בעל דמיון יוצא דופן. וולטר ל א נמצא, אך במקומו נמצא במקרה ילד אחר שמספר שדודו רצח להנאתו 20 ילדים, אחד מהם הוא וולטר. גם אז המשטרה מנסה לטייח, להסתיר, להכחיש אבל הגולגולות הצעירות הקבורות באדמה לא מאפשרות לה את הפריבילגיה.
אנג'לינה ג'ולי, בתפקיד אמא צעירה ולוחמת בעל כורחה, במשחק מרגש, מקצועי ואמין לא מותירה כל מקום לספק כי היא בודאי תהיה אחת המועמדות באוסקר הקרוב. סרט חזק, טוב ומרתק, שלא יכול להשאיר אף אחד אדיש.
הציון שלי 4 מתוך 5
ההחלפה בקפה דה-מרקר
|
|
|
|
|
להקת המחול מבית האקדמיה נדין בומר
MANIMATION
מנימיישן
אנימציה במחול מאת נדין בומר
אירוע מחול ייחודי ב-15 לדצמבר בסוזן דלאל
על היצירה
האנימציה, היא מקור ההשראה ליצירה הייחודית אותה עיצבה הכוראוגרפית המוכשרת נדין בומר.
היצירה מספרת סיפור במחול, המתרחש בבית קפה, על דמויותיו הססגוניות והמגוונות הפוקדות אותו.
טיפוסים שונים ומוזרים, אותם אנחנו בעצם פוגשים כל יום ובכל מקום, נכנסים אל הבמה ומספרים את סיפורם.
לנגד עיננו כמו בסרט, נכיר את הדמויות המשתתפות, הן יקומו מדמון האנימטטיבית, ינועו וירקדו ויתמלאו חיים.
מפגשים ליד השולחן הקטן בבית הקפה, בודדים המנסים לשמור על בדידותם, כאלוה המחפשים קשר, זוגות, חברים וכו'.
מפגש רווי הומור, מקוריות ורעננות יצירתית הייחודית ללהקת המחול האקדמית של נדין בומר.
הרקדן הופך לדמות אנימציה חיה היוצרת מקצב קומי וצבעוני המעורר חיוך מחד והופעה מרתקת מאידך.
על הלהקה:
להקה ייחודית בתרבות הישראלית המתאפיינת באמירת מחול בלתי שגרתית. שפת המחול החדשנית של הלהקה כוללת פנים וגוף ויוצרת דיאלוג ישיר ואישי עם הקהל.
רקדניות הלהקה בעלות נוכחות בימתית, רמה טכנית וירטואוזית ואקספרסיביות גבוהה. מדי שנה מעלה הלהקה בארץ יצירות חדשות של הכוריאוגרפית ומנהלת אומנותית של הלהקה נדין בומר וכוריאוגרפים אורחים.
הלהקה גורפת פרסים רבים בתחרויות מחול בינלאומיות בחו"ל, מוזמנת להופעות בחו"ל וזוכה לביקורות ושבחים בארץ ובעולם.
הציון שלי 5 מתוך 5
|
|
|
סרט
בימוי : אורי ברבש
אביב 41, בבימויו של אורי ברבש, הוא סרט שהופך את הבטן. הופך, מושך, צובט, מפלס, מתחבט, ונשאר שם הרבה אחרי שהמסך כבה.
אביב 41, הוא סרט אמיץ, אמיץ כל כך כי הוא בחר לפתוח עבור הצופים מערך רגשי חדש לחלוטין בכל הקשור לנושא השואה. לראשונה אני חושבת ( אוקיי, גם ב"חיים היפים" של בניני...) מצאתי עצמי מוקסמת מדברים שבדר"כ לא מתקשרים באופן אוטומטי למונח הקשה כל כך . מוקסמת, מתרגשת וכואבת.
כבת לניצולי שואה, הרגשתי אפילו קמצוץ גאווה . כן, אהבו שם, כן קנאו שם, כן היו אנשים יהודים ויפים, כן לא רק רעבו ללחם, כן הנוף היה מדהים, וכן – האסון השואתי לא מתגמד לרגע אפילו לנוכח סיפור אחד מתוך מיליונים.
אביב 41, לוקח את הצופים לתקופה הנוראה מכל, ומספר את סיפורם של זוג יהודים (רופא וצ'לנית) המסתתר אצל איכרה פולניה ואיכשהוא מתפתח שם רומן אסור בין האיכרה הבלונדינית השמרנית לבין הבעל הרופא היהודי.
ברגישות, באיטיות, בצילומים מופלאים, עוקבת המצלמה אחרי הסיפור, עדה כמעט אילמת לזוועות שמסביב, ולרגע נדמה כי פלשנו לסיפור לא לנו ואנחנו שם, ממש שם, באביב 41.
סרט אינטימי, שלמרות זאת מצליח להעביר את אימת הכאוס שמסביב, ואנחנו הצופים מרותקים לתמונות ובעיקר מרגישים. מרגישים את הכאב, את בליל הרגשות שמציף אותנו בכל צילום תקריב, כמעט נוגעים בו.
הסרט עובר כחוט השני בין אביב 41 לבין שנת 71, 30 שנה אחר-כך. רק ניצולה אחת נותרה מהסיפור הנורא, האם הצ'לנית, וזו הצליחה בדרך לא דרך להגיע בסוף המלחמה לארה"ב, שם המשיכה לנגן והקימה משפחה.
בשנת 71 היא חוזרת ממש לשם כאורחת כבוד בקונצרט. היא חוזרת למקום הזוועתי ההוא שהרג את בנותיה הקטנות ובעלה, הולכת ברגליים כושלות אל המקומות ההם, אל עליית הגג שכילתה כמעט את חייה, אל רצפת האבן שם נפרדה בפעם האחרונה מבתה הקטנה והמתה, ומשחזרת בראשה את ההתרחשויות. וכך אנו נעים בין אז לבין היום, ברצף כמעט טבעי, וכמעט רצים אל המסך לחבק.
הסרט צולם בפולניה בכפרים שנראה כי הזמן שכח אותם אפילו היום, בין שדות מוריקים ובקתות עץ בסיסיות.
ג'וזף היינס, קליר היגינס וקלי הריסון בתפקידים הראשיים, משחקים משחק עדין, אמין ומרגש עד כדי כך שלרגע חשבתי שאילו מסוג התפקידים שזוכרים לשחקן לנצח.
לא הרגשתי שזה סרט ישראלי, למרות שידעתי שאורי ברבש הבמאי וההפקה ישראלית-פולנית. הנופים ההם הצליחו לטשטש.
אביב 41 יצליח לדעתי להיכנס למגירות של כולם ובכך הוא בהחלט עושה שירות מופלא לצד האפל ההוא של העולם.
הציון שלי : 5 מתוך 5
|
|
|
תרה - תיאטרון הקאמרי
(על פי ספרה של צרויה שלו)
מה יותר חשוב האושר האישי? או דווקא זה של הקרובים לנו? האם הרצון ללכת לחפש לנו חיים אחרים הוא מסע אגואיסטי או שמא דרך טבעית האמורה להוביל כל אחד מאיתנו?
תרה, הצגה חדשה של תיאטרון הקאמרי, עיבוד לספרה המדהים של צרויה שלו, עוסק בסוגייה הזו.
לאלה (לימור גולדשטיין) , ארכיאולוגית מצליחה, נמאס והיא רוצה ללכת, לעזוב ככה סתם את הבעל אמנון (אוהד שחר) ואת בנם המשותף ולחפש לעצמה את האושר. אבא ואמא (ניסים זוהר ורבקה מיכאלי במשחק מופלא) מתנגדים נחרצות, אמנון הבעל מוחה, אך היא כבר לא שם, היא בדרך החוצה.
אלא שאז היא חוטפת פיק ברכיים, כזה שגורם לה לחשוב שוב, ושוב, והיא רצה בחזרה לזרועותיו הבטוחות של אמנון, אך אילו כבר קפוצות והדרך חזרה, נאטמת בפניה.
ההצגה מתייחסת באופן מבריק להקבלה בין תרה- פיצוץ האי סנטוריני לבין הפיצוץ המשפחתי, דרך תפאורה רבת פעלים, הכוללת מסך המציג לפרקים את אלה ומשנתה כארכיאולוגית.
הצגה ריאליסטית, על גירושים, הורים, בעלים פגועים, ילדים ופרק ב'. וכן, כולנו ילדים גם כשאנחנו כבר הופכים להורים. וכן, כולנו רוצים להיות מאושרים, אך הדרכים שונות כל כך.
הצגת חובה לאילו הרוצות לפרק משפחה, ולא ממש חשבו על כל ההשלכות...שם מול הבמה והתפאורה הסזיפית משהו, יתגלה לעומתן עולם שהן אולי כל כך רוצות להתכחש אליו...
משחק נהדר של רבקה מיכאלי בדמות האם הסמרטוטית ושל גיל פרנק בן הזוג החדש.
לימור גולדשטיין לא חזקה מספיק על אף הטקסטים המצמררים.
תרה ההצגה, אולי סובלת ממה שעיבודים לספרים מצליחים סובלים בדר"כ. מי שקרא את הספר, יתאכזב במעט משטחיות הדמויות, אולם במחשבה שניה העיבוד התיאטרלי מוסיף נופך ריאליסטי לספר המופלא.
מומלץ בחום...
הציון שלי 4 מתוך 5
תרה בעכבר העיר
|
 |
|
|
|
סרט
שבעה
רונית ושלומי אלקבץ
הסרט החדש "שבעה" של רונית ושלומי אלקבץ, אוסף בתוכו מאגר בלתי נלאה של כוכבים: משה איבגי, אלון אבוטבול, חנה לסלאו, קרן מור, יעל אבקסיס, אלברט אילוז, גיל פרנק, חנה אזולאי הספרי, רובי פורת שובל, אוולין הגואל, רונית אלקבץ כמובן, ובטח שכחתי איזה מישהו...אבל מלבד האוסף המכובד הזה שבהחלט הוכיח את עצמו במשחק משובח, סובל "שבעה" מתסריט סטריאוטיפי, שלא לומר צפוי.
משפחה מרוקאית על פי כל דין וכלל, מאבדת את בנה מוריס, שחטף דום לב באמצע ריקוד. כל הסרט מתרחש בבית אחד במהלך השבעה, מלבד סצינות הפתיחה והסיום המתרחשות בבית הקברות. דינמיקה משפחתית, כולם אוהבים אחד את השני, אח"כ שונאים, אח"כ קופות השרצים נפתחות, שקרים, בגידות, מועקות, כסף. המון בעיות, יותר מדי בעיות לשבעה אחת, והאח הבכור (אלברט אילוז) מנסה לעשות קצת סדר אבל בסוף חוטף סטירה מאמא.
וכן יש אפילו שתי אשכנזיות בסרט, קרן מור וחנה לסלאו, הכלות, שהן כמובן מייצגות לתפארה את הזן האשכנזי "הנחות", אם יש כבר אשכנזיה אז היא בטח מפונקת והרגה את הבעל (קרן מור) או שיש לה כסף בגלל השילומים מגרמניה שקיבל הדוד שלה (חנה לסלאו)...
והכל אם זה לא מספיק מתרחש בזמן מלחמת המפרץ, קוראים קדיש עם מסכות אב"כ ומקללים את סדאם חוסיין.
המשחק נהדר, נו איך אפשר שלא עם סוללת שמות כזו, אבל איפה שהוא ההתייסרות המרוקאית מתישה קצת.
סרט עם קריצה לחו"ל, הרבה מאוד מרוקאית, קצת צרפתית, עברית פה ושם, ואפילו טיפה גרמנית (נו הקלפטע' לסלאו הרי צריכה להחזיר לדוד מאמריקה את ההלוואה )..
לעיתים יש תחושה כי "שבעה" חצתה את הגבולות בין תיאטרון לקולנוע. מונולוגים, צילומי תקריב, דיאלוגים חוצבי לבבות, תחושה תיאטרלית משהו על המסך הגדול, או שמא טלנובלה מצומצמת.
אבל, שלא יגידו נו היא בטח פולניה ומקטרת, אז "שבעה" בהחלט מסמל את הקולנוע הישראלי במיטבו, משחק טוב, צילומים ייחודיים, הרגשה של סרט איכות מקושט בכוכבים.
הציון שלי 3 מתוך 5.
שבעה בעכבר העיר
|
|
|
|
|
|
|
|
|
